Rachel Brody Satya Coach
מה עלי לשחרר כדי לזכות בהתחלה חדשה?
כאשה דתית המבורכת בחמישה ילדים, התחלות חדשות מאיימות עלי. אני מעדיפה את השגרה. ההרגלים שלי מקנים לי בטחון עצמי ועוזרים לי להשאר מפוקסת ופרודקטיבית. זו הסיבה שכל פעם שהשנה החדשה מתקרבת, אני מרגישה לא מוכנה.
לפי החסידות, יש חודש שלם להתכונן. בחודש אלול אומרים שיש אנרגיה מיוחדת. מספרים משל על מלך שפעם בשנה יוצא מארמונו ומסתובב בין האזרחים. באותו זמן הוא מוכן לשמוע תלונות ולשקול אם למלא בקשות. באלול אומרים שבורא העולם הוא המלך שעומד בשדה והכל אפשרי עבורינו. את ההזדמנות הזו אני נוטה לפספס. אני עסוקה מדי, ועייפה מדי מהמטלות היום יומיים.
אך השנה, אלול הגיע מוקדם, בחודש אוגוסט הזורם והעצל, ומצאתי את עצמי רגועה ושלווה ומוכנה לעשות עבודה.
התחלתי להקשיב לשיעורים על הכנה להתחלה חדשה ומצאתי נושא שחזר על עצמו כמה פעמים.
הנושא הועבר בסיפור שסופר על ידי צ’רלי הררי באתר .Aish.comהוא מספר על אדם שנוסע לתקופה ארוכה. הוא מתחיל להרגיש בודד. שוקל לחזור הביתה, אבל מוצא סיבות לא להתכוננן למסע. למרות שהוא ממשיך לסבול, הוא אינו פועל. כעבור זמן, רכבת לביתו עומדת לצאת לדרך. הוא יודע שזו ההזדמנות להגיע הביתה וייתכן שהפעם הבאה תהיה רחוקה. הוא מגיע לתחנה ברגע שהרכבת מתחילה לנוע והוא מתחיל לרוץ כשהוא אוחז את מזודותיו בשתי ידיו. הסדרן רואה אותו רץ ומעודד אותו. המרחק בין הרכבת והאיש מתרחב והסדרן צועק, "שחרר את המטען!" במטען שלו יש את כל מה שהוא אסף בדרך הארוכה שלו, דברים שהוא מאמין שהוא צריך אותם להמשך הדרך. כאשר הוא מבין שזו ההזדמנות האחרונה שלו, הוא מפיל את שתי המזוודות, מדביק את הפער, ועולה לרכבת.
בשיעור באתר לב הדברים, הרב משה ארז דורון מסכים שהמפתח להתחלה חדשה הוא "שחרור המטען".כפי שזרע באדמה חייב להתפרק על מנת לגדול ולצמוח, גם אנו חייבים לשחרר משהו כדי להגיע לרמת התפתחות הבאה שלנו.
שאלתי את עצמי, על מה עלי לשחרר כדי לזכות להתחלה חדשה? לא ידעתי, אבל הבנתי שלפעמים מספיק לשבת עם השאלה. לשים לב לתשובות שעולות. לשים לב לתחושות המלוות, עד שהתשובה שעולה מופיעה כנכונה ומדוייקת. שהיתי ככה עם השאלה וחיכיתי. עברו שבועות ולמרות שהרגשתי שההתקדמות איטית להחריד, לבסוף הבנתי שהחיים עונים לי. מצאתי את עצמי במספר מצבים שבהם הרגשתי ש"אין לי קול". לא יכולתי להגיד את מה שרציתי, כי הרגשתי שאני צריכה להגיד לאנשים את מה שחשבתי שהם רוצים לשמוע. הבנתי שההתחלה החדשה שלי תגיע כשאני אשחרר את התופעה הזו. חווית "שתיקת הקול," אצלי היא חוויה המשפיעה על כל תחומי חיי ומונעת ממני לממש את החזון שלי.
כמאמנת אני מבינה שכשתופעה חוזרת על עצמה בחיים שלי, וגורמת לי להרגיש חסומה, סביר להניח שאני פוגשת משהו לא פטור אצלי. במקרה כזה למדתי לשבת בשקט, להתבוננן במחשבות ובתחושות שעולות, ולשים לב למה שעולה. ישר עלה לי זכרון חד, צבוע שחור לבן ומלא בפרטים קטנים.
אני רואה את עצמי עומדת במטבח אחרי שצעקו עלי, גחלילית קטנה של ילדה בת שש, עם שער חום חלק ועיניים נוצצות. הגוף שלי היה דבוק למקום שאני עומדת בו. מערכת העצבים הקטנה שלי כבר לא הייתה מסוגלת להתמודד עם ההלם שהגיע עם הצעקות. באותו רגע החלטתי להיות הילדה הכי טובה. אני כבר לא אטעה. לא אשכח לעשות את מה שהתבקשתי לעשות. אני אהיה ממוקדת וברורה כל הזמן ואתנהג למופת על–פי הכללים.
לאחרונה מצאתי תעודה שהורי קבלו מהגננת שלי. "היא ילדה נפלאה," כתבה הגננת, "מלאת חיים והתלהבות. היא רוצה תמיד לשתף ולהשתתף. הבעיה היחידה היא שעלינו לבקש ממנה להפסיק לדבר."
כשאני קוראת את זה, אני חשה שינוי בדופק. חום עולה בזרועותיי. קשה לי לנשום. אני מרגישה שזרועותיי עומדות לאבד את התחושה. תחושת שיתוק.
אני מבינה שבקשו ממני לסתום את הפה, ועד היום הסכמתי להשתתק.
אני מתחברת אל הילדה הקטנה והמקסימה שהיה לה כל כך הרבה מה לאמר ומה לתת. בא לי להתאבל עליה, כי יש דברים שהיא לא תרמה ולא עשתה בעקבות ההחלטה שלה להזדהות עם האנשים שאמרו לה לרסן את ההתלהבות הטבעית שלה.
באלול השנה הבנתי שכדי להגביר את תרומתי לעולם, אני חייבת להרשות לעצמי להראות ולהשמע, ולשחרר את הפחד ממה יגידו ואיך יגיבו.
התחייבות זו מעמידה אותי במקום פגיע.
בהרצאתה באתר TED, ברנה בראון טוענת שכדי להראות ולהשמע, אנו חיייבים להיות אמיצים.
להראות על ידי אחרים דורשת אומץ כי הגוף מגיב. כדי להיות נראים, עלינו להיות מוכנים להזיע, להרגיש את פעימות המהירות של הלב, שפתיים יבשות, וכתפיים מכווצות. נצטרך ללמוד לטפל בחלקים הפיזיים שנולדו בנו ברגעים שהגוף הקטן שלנו קבל הלם על ידי משהו או משהו מחוץ לעצמינו.
אז הנה מה שקרה לי. כתבתי את החיבור הזה, משהו שלא הייתי מסוגלת לעשות בעבר למרות שרציתי. שלחתי אותו לשלושה חברות כדי לשמוע את דעתן. התמודדתי עם דופק מואץ, מועקה בחזה, וזרועות חלשות. נוכחתי לשיחות הפנימיות שהתחילו עם "וואו זה מביך. מה אם לא יאהבו את מה שכתבת? מה אם לא יסכימו עם הרעיונות שהבאת? מה אם לא יגיבו בכלל למה שכתבת? מה אם המאמר בכלל לא יתקבל?"
והנה מה שגיליתי...לשחרר אמונה שאיתה הזדהיתי בגיל צעיר, דורש מחוייבות כי זה תהליך שיכול לקחת זמן ולפעמים כואב. אותו חלק שאני משחררת היה החבר שלי לאורך שנים. הוא שירת אותי, הגן עלי, ונתן לי תחושת בטחון. החבר הזה עשה עבודה מצויינת. הבעיה היא שהוא ממשיך להגן בצורה מוגזמת; לא מאוזנת. העבודה שלי, היא להחליט מתי להעזר בו ומתי לשים אותו בצד. בגלל שהחלק הזה כל כך טמון בי, אם אני אחליט לפעמים לחיות בלעדיו, אני אצטרך לעשות את השינוי בסבלנות, חמלה, אהבה, מודעות, ואומץ. אני מאמינה שאם הזמן זה יהיה יותר קל. ובאיזשהו שלב, אני פתאום אשים לב שהסוגייה נעלמה.
היום אני כותבת, כי הפוקוס שלי הוא לא על מה יגידו ומה יחשבו. הפוקוס שלי הוא, איך אני יכולה להגביר את תרומתי לעולם? התחלה חדשה!
גיליתי שהתחלות חדשות הם לא מאיימות. ההתחלות ימצאו אותנו כשתהיה לנו את הסבלנות לשהות עם שאלות, המוכנות לחוש ולטפל בגוף, והחמלה לאהוב את עצמינו בדרך.
רחל ברודי