Rachel Brody Satya Coach
מי שמאמין לא מפחד?
עמדתי על הבמה מול מאתיים איש המביטים בי בעניין רב. החזקתי את המיקרופון חזק ביד רועדת. הבחילות כל כך השתלטו עלי, שחשבתי לעצמי, "איזה מזל שלא הספקתי לאכול ארוחת בוקר."
מיכל, מנחת ה"פורום" של לנדמרק אדיוקיישן ציירה "מד פחד" על הלוח. היא שאלה אותי "מאפס עד מאה, מה רמת הפחד שלך עכשיו?"
"מאה וחמישים," עניתי. הייתי רצינית. מיכל פנתה לקהל הצוחק ואמרה, "ככה מרגישים כשנמצאים על המגרש. זה נחמד לשבת ביציע, היא אמרה, יש שם פופקורן ונקניקיות. אתה מעודד את השחקנים האהובים עליך. ביציע אין ממה לפחד. נוח שם. לעומת זאת, להיות שחקן במשחק, זו חוויה אחרת. השחקנים הם אלה שצריכים להתמודד עם עצבים, התרגשות ופרפרים בבטן בגודל של עטלפים. אלה שעומדים על המגרש, הם גם אלה שחיים באמת. הם אלה שמעוררים השראה באחרים. הם אלה שתורמים אפילו יותר ממה שהם יודעים. החיים ביציע נעימים", היא אמרה, "אבל חיים על המגרש, הם חיים משמעותיים!"
מרגע זה ואילך, השתנתה הפרשנות שלי לתחושות הפיזיולוגיות המלוות את הפחד אצלי. התחלתי לצפות לרעידות ולצמרמורות כי המשמעות של אותן התחושות הראתה שאני בטרנספורמציה, על המגרש ולא רק צופה בחיים.
התחלתי לעשות דברים שלא הייתי עושה בעבר, סוג של "להרגיש את הפחד ולפעול בכל זאת."
כעבור זמן, שמתי לב ש"רועד ומזיע" -זה לא הביטוי היחיד שלי לפחד. היה ביטוי עוד יותר מעצבן, מתסכל ומגביל. את הביטוי הזה לא הצלחתי לשחרר עם הרצון שלי להיות "על המגרש". אותו ביטוי של פחד הופיע בחיים שלי כחוויית "שיתוק ובריחה".
כארנב העומד קפוא למקומו ואחר כך בורח כשמריח טורף, כך הייתי מול משימות שחששתי לבצע. הייתי מפסיקה לחשוב ופונה ל"יו טיוב" ולאינטרנט כדי להתנתק ולהירגע.
סבלתי כל יום מחוויית תקיעות וממחשבה שאני מבזבזת זמן יקר על פני האדמה הזאת.
פלאשבק לשנת 2012. בפייסבוק יש סרט יו טיוב של חיילים העומדים לצאת לקרב במבצע עופרת יצוקה. אני יודעת שחלק מהבחורים המקסימים האלו יאבדו את חייהם וחלק ייפצעו. אני מדמיינת את מה שאני הייתי עושה במקומם. הרס"פ יצטרך לגרור אותי בכוח לכיוון הקרב. אך הסצנה שראיתי בסרט הייתה ההפך הגמור. הצעירים האלה רקדו בטירוף ושרו על אמונה. עלה בדעתי הביטוי "מי שמאמין לא מפחד." קינאתי בהם לרגע. רציתי להבין ,איך הם יכולים להיות מאושרים באותה שעה? מהו הדבר שהם ידעו שאני עוד לא למדתי על אמונה?
"מי שמאמין לא מפחד?" שאלתי את עצמי. אבל אני אדם מאמין. אני מאמינה באלוקים. אני מאמינה שיש סיבה לכל מה שמתרחש בחיי. מאמינה שכל מה שקורה בחיים שלי זה בסופו של דבר לטובתי. אבל אמונות אלו אינן מגנות עלי מפחד.
ואם אהיה כנה, בשנים האחרונות הפחד הכי בולט אצלי הוא הפחד שלא אצליח להתפרנס מהאימון.
בשנה שעברה שאלתי את מורתי, נטאלי בן דוד, "מה עלי לעשות כדי להביא יותר מתאמנים? היא ענתה "רחל, תפסיקי לשאול איך את מביאה יותר מתאמנים. תשאלי, איך אוכל להגביר את תרומתי לעולם ואיך אוכל להפוך למאמנת יותר טובה! כשאת עסוקה בתרומה”, היא אמרה,” ובשיפור השירות שאת מביאה לעולם, הפרנסה תדאג לעצמה. אדם העוסק בטרנספורמציה לעולם לא יגווע ברעב "
באותו זמן הייתי משוחחת עם המאמנת שלי פעם בשבוע ועובדת על ניקיון החיים שלי במחויבות מלאה. אימנתי והייתי מנטורית למאמנים חדשים ולבעלי עסקים קטנים. אימנתי בתרומה. תמכתי בכל הורה שהיה מגיע אלי בגלל ההתמחות שלי בבעיות קשב וריכוז. הגעתי לכל קורסי ההמשך בבית ספר אמושיין, והמשכתי להעשיר את עצמי בנושאים אימוניים. הרגשתי שאני כבר עוסקת בתרומה, ואי אפשר לעשות יותר. רמת הפחד שלי עלתה וככל שרמת הפחד עלתה, כך נכנסתי יותר לחווית "שיתוק ובריחה."
תוך כדי צפייה בסרטון עם החיילים, עלה בדעתי שלו רק הייתי מבינה את הביטוי, "מי שמאמין לא מפחד", הייתי יכולה אחת ולתמיד לחסל את השיתוק הזה מהחיים ולהפוך אותו להישג ואף שמחה, מול סכנה נתפסת.
תהיתי ממה בעצם, אני כל כך מפחדת? שמתי לב שלא תמיד הייתי חופשייה להיות ישרה עם הלקוחות, כי פחדתי שהם עלולים לכעוס עליי או לעזוב את האימון. היססתי לדבר על אימון, כי פחדתי שאני אתפס כלוחצת ומשכנעת. היה לי קשה להתחבר ללקוחות פוטנציאליים, כי כל הזמן דאגתי שאני לא אומרת את הדבר שיגרום לאדם להחליט לבוא להתאמן. פחדתי גם מלבקש את התעריף שמתאים לי, שמא הלקוחות הפוטנציאליים יגידו שזה גבוה מדי ויעזבו בגלל כסף.
ראיתי שהמכנה המשותף בין כל הפחדים, הוא הרצון שלי לשלוט בתוצאה. האחיזה בתוצאות גורמת לי למתח פיזי ונפשי והופכת אותי למשותקת ובורחת, או למשכנעת, ולוחצת על אחרים ועל עצמי.
מה היה קורה אילו הייתי משחררת את האחיזה שלי בתוצאות, ובמקומה מתמקדת בתרומתי ובהבאת ערך לאחרים ?
אז החלפתי את המילים "מי שמאמין לא מפחד "בביטוי החדש,... "מי שעוסק בתרומה, לא מפחד." התחלתי לפעול בהתאם למוטו החדש ומשהו מדהים קרה!
גיליתי שכשאני משתחררת מהאחיזה שלי בתוצאות, ועוסקת אך ורק בהבאת ערך בכל אינטראקציה, החיים נהפכים ליותר כיפיים! מצאתי שאני נהנית לחשוב על מה שאני יכולה לעשות עבור אחרים. כל טינה שאולי הייתה לי בעבר על כך שאני נותנת ולא מקבלת בחזרה, התמסמסה. במקום להמשיך לברוח למחשב, התנתקתי ממנו. מילאתי את הזמן שחסכתי, בכתיבה ובחשיבה באילו דרכים אוכל להביא יותר ערך למתאמנים הקיימים.
השיתוק הוסר.
כסוהר המחזיק בידו טבעת עם מאה מפתחות וסוף סוף מוצא את המפתח המתאים לפתוח את התא בכלא, הרגשתי שמצאתי את המפתח המתאים למה שכולא אותי!
וברגע שהמנעול נפתח, גל של שפע נכנס. התחלתי לקבל הפניות מאנשים שאימנתי אותם לפני שנים. נהניתי מכל רגע של שיחות העניין, שבו יכולתי להקשיב בשקט ולשתף את עקרונות האימון הכל כך אהובים עלי. ובמציאות, מספר המתאמנים הוכפל ללא מאמץ מצדי.
"מי שמאמין לא מפחד", התחלף שוב, הפעם ל-"מי שעוסק בתרומה, חי בחופש".
הלוואי ויכולתי להגיד שמצאתי את הנוסחה המנצחת, ושכל מי שמפחד כדאי שישתמש בה, הפחד כבר לא ינהל אותו. הייתי רוצה גם להגיד שהנושא של פחד סוף סוף פתור אצלי. אבל אני יודעת שזו לא האמת. האמת היא, שטרנספורמציה והשפע שבא בעקבותיה, הם תוצאה של התבוננות וחקירת התודעה, השפה, ותגובת הגוף לאמונות. כל אדם צריך לעבוד בקצב שלו ועל השיחות הפנימיות ששייכות רק לו.
רחל ברודי